מערת שם ועבר בצפת
אחד מהשרידים הקדומים ביותר בעיר צפת הינו מערה מהתקופה
הביזנטית-מערת שם ועבר. במקורה שימשה מערה זו כמערת קבורה עבור משפחה יהודית
אמידה. המערה התקדשה לקראת סוף המאה העשירית על ידי יהודים. קראו על המערה העתיקה
שעברה גלגולים רבים ועל תולדותיה נגרסות תיאוריות רבות ושונות.
מי הם שם
ועבר?
תולדותיו
של שם בן נח
שם הינו בנו של נח אחיהם של חם ויפת. שם חי 600 שנים. תולדותיו של שם
כתובים בחומש בראשית ובספר דברי הימים. בתקופת המבול היה שם בן 98 שנה ושהה בתיבה
יחד עם בני משפחתו. הוליד בגיל 100 את ארפכשד. בניו הנוספים הם: עילם, אשור, לוד
וארם.
לפי מדרשי חז"ל עמד שם בראש בית המדרש שם למדו אבות האומה:
אברהם יצחק ויעקב. יש מדרש כי מלכי צדק מלך שלם המוזכר אף הוא בספר בראשית הינו שם
שהיה כהן לקל עליון.
תולדותיו
של עבר
עבר מוזכר כבנו של שלח וכאביהם של פלג ויקטן. עבר כיהן כראש ישיבה בה
למד יעקב אבינו. לפי תרגום השבעים חי עבר 404 שנים. בבראשית רבה נאמר עליו כי היה
נביא וחזה את התפלגות האנושות שנים קודם לן בקראו לבנו פלג.
מערת שם
ועבר על פי המסורת היהודית
על פי המסורת היהודית שם ועבר שהם בנו ונכדו של נוח הקימו בית מדרש
במערה זו ובבית מדרש זה למד יעקב אבינו. לפי האריז"ל, קבורים במערה התנאים:
בן עזאי, רבי נחמיה ורבי דוסא בן הרכינס.
המערה על
פי הנצרות
בתקופה הצלבנית זוהתה המערה עם מקום קבורתו של טוביה שהיה אחד
מכותביהם של הספרים החיצוניים. הדת הנוצרית ראתה במקום חשיבות והמקום הפך למרכז
נוצרי דתי. על פי הנצרות נזירות "בנות יעקב" הן אלו שהחזיקו את המערה.
המערה על
פי האיסלם
בתקופה הממלוכית, המערה על פי המסורת המוסלמית נקראה "בית
אלאחזאן" כלומר, בית האבל כביכול במקום זה התאבל יעקב על מות בנו יוסף,
דמעותיו הן אלו שחוררו את קירות המערה ומהן נוצרו מעיינותיה הנובעים של סביבת העיר
צפת. המקום הוסב לבית תפילה מוסלמי בשנת 1188 לאחר שצלאח א-דין כבש את העיר
צפת.
שם נוסף יש למערה על פי האיסלם: "קבר המבשר", זאת לפי
מסורת קדומה שמבשר הבשורה הרעה לשיטתם קבור במערת קבורה זו.
בשנת 1310 בכתמור אלג'כנר הרחיב את שטח המערה ופתח כניסה חדשה בקשת
העשויה אבני גזית אדומות ולבנות.
סמל המושל חקוק על אבן הראשה בצורת שני מקלות ומגן מעליהם.
כניסת
יהודית למערה
מעניין לדעת כי בשנים בהם המערה היתה בשליטת ערבים, הותרה כניסת
יהודים למערה רק בשנים בהם היתה בצורת. הסיבה: העברים האמינו כי בכוח היהודים
להתפלל ולמנוע עצירת גשמים. הכניסה לא אושרה כלל בשנים גשומות בהם כמות המשקעים
היתה גבוהה.